יום השואה והגבורה - העיסוק במרי ובלחימה פיזית בנאצים

מכתב שלי לראש הממשלה ול"יד ושם":

שלום וברכה

השנה התחדד עניין שעולה אצלינו בכל שנה ביום השואה

סבתי היא היחידה ששרדה ממשפחתה מהונגריה.   סבא שלי ואביו היו היחידים ששרדו ממשפחתם בפולין.

הגבורה שלהם לא היתה בלחימה נגד הנאצים - לא עלה בדעתם, במצבם כדור מי-יודע-מה להשפלות אנטי-שמיות, שאפשר אחרת.

אנחנו חווים את יום השואה קצת כביקורת אם לא סלידה מהיהודי החלש , שאכן היהודים היו עם שלא ידע להתגונן, ולא יכול היה להתגונן.

הגבורה של סבתא שלי היתה באופטימיזם שלה, שבכל שעה באושוויץ, היא חשבה שאולי בשעה הבאה יהיה יותר טוב.

הגבורה של אבא שלה היה במסר שהוא אמר לה, כאדם דתי מאד, שהיא חייבת לאכול מה שהיא מוצאת, ולא לשאול אם זה כשר או לא, כי היא חייבת עכשיו לחיות.

 ומצד שני, היא צמה ביום כיפור באושוויץ.   וסבא שלי, גבורתו היתה באמונתו באלוקים, שהוא לא נטש לרגע , לא באושוויץ ולא אחר כך.

הדגש ששמים ביום השואה על הלחימה הפיזית נגד הנאצים פוגעת מאד בנו, ועוד יותר בזיכרון של אלו שנהרגו, כאילו שהמדינה והיהודי-הישראלי-החדש לא יכול לסבול או לזכור או לכבד את מי ש"נתן לעצמו" להיהרג על היותו יהודי.

זה סוג של האשמת הקרבן, דבר שכולנו עושים, אבל עלינו להיות מודעים לזה ולא לחזק את התופעה.

ההרוגים על שהם יהודים הם לא פחות חשובים מאשר אלו שנלחמו.

ואין לנו שום אפשרות - גם לא לראש הממשלה ולרמטכ"ל - להבטיח שזה לא יקרה שוב.   כי זה עדיין קורה.  עובדה שיהודים נהרגים כאן, ועוד נענשים או עומדים למשפט כאשר מתגוננים.

כואב לי מאד הדגש הזה על אלו שנלחמו.   נכון שאלו שנלחמו מלמדים אותנו לקח, ועלינו להנחיל את המורשת הזאת לכל יהודי, ולאפשר ולעודד כל יהודי להתגונן מפגיעה נגדו על היותו יהודי.   יחד עם זאת, עלינו להיזהר מאד שלא נבדיל בין זיכרון לזיכרון ובין דם לדם.   היהודים שהלכו כצאן לטבח מתו על קידוש ה', ועלינו להוקיר אותן, לכבד את זכרם, ואפילו להעלותם על נס, ולזכור שזה בעצם העבר שלנו כעם נרדף, עם שלא יכול היה להגן על עצמו , ושרד בדרכים לא דרכים כי כך הקב"ה רצה.

בכבוד רב,

חנה 

נכדה למיכאל ז"ל וגולדי תיבדל לחיים ארוכים (פרל) קליינר

שהביאו לעולם לאחר השואה ב"ה 3 ילידם, 20 נכדים , וכ-80 נינים, בין הגדולים כבר בוגר צבא ובוגרת השירות הלאומי, עוד חייל בדרך והיד עוד נטויה