לקראת פסח, ילדינו זוכים לחופשה ארוכה מ-9 ימי לימוד לפני החג.
המציאות הזאת מרגיזה אותי מהרבה סיכות, וכאן אציין רק אחת מהן.
ביום השני של חג הפסח, מתחילים אנו לספור את ספירת העומר. תקופה זו, שהיתה פעם "תקופת זיו" וחגיגה ארוכה של הכרת הטוב על תחילת הקציר, הפכה בעת חורבן בית המקדש השני לתקופהת אבלות.
אבלות אצל יהודים מורגשת בשללל של מצוות ומנהגים, שהם חשובים כדי שלא נשכח את האבלות.
אבל המהות של האבלות אינה מסתכמת בערימת "לא תעשה"ים, אלא הנמהגים הללו באים לפתוח את עניינו למהות האמיתית, מין "כדי שהילדים ישאלו".
ואם הילד ישאל, וגם אם לא - "את תפתח לו", "מדוע אין אנו מסתפרים או מתחתנים בימי האביב היפים?", התשובה היא לא רק "להזכירנו כי לא נהגו כבוד זה לזה".
התשובה לא נגמרת שם. כתוב בתלמוד: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). אנחנו מתאבלים כי, בעצם, אילו היה בית המקדש נבנה אתמול, לדור שלנו היום, מגיע שיוחרב.
ולמה?
אולי מפני שאנחנו עדיין לא יודעים לכבד נכון אחד את השני?
אולי בגלל שאנחנו , בהתלהבות של הכנות לחגים, לוקחים עגלות מהסופר לבית שלנו, בי רשות ובלי להחזיר?
אולי מפני שבהתלהבות של הכנות לחג, אנחנו לא מספיק סבלניים בעמידה בתור בחנות ומלחיצים קונים אחרים או מבישים את המוכרים?
אני לא נביאה, ואני בטוחה כי יש לי אישית הרבה ענייני כבוד להשתפר בהם. אבל הייתי מאד רוצה לראות, בתקופה שלפני ספירת העומר, וכמובן עוד יותר בתקופה, שלימודי התקופה יתמקדו בהלכות הקשורות לכבוד לאחר ולממונו. במקום שנקבור את עצמינו במנהגי האבלות, נתעמק ואח"כ נתעלה בתיקון שיוביל לבניין.
מבחינת כבוד למורה, נראה לי כי אפשר לכבד אותם בדרכים אחרות, ולא בימי חופשה מיותרים ומטריחים כל-כך, שגורמים להורים רבים לקלל את הסתדרות המורים.....
No comments:
Post a Comment